ניר הלפרין

6 דקות קריאה

על אהבה למוצר ומחיר למשתכן

אהבה מבפנים.

״אתה לא לוחץ.״
״אני לוחץ.״
״אתה לא לוחץ.״
״אני לוחץ.״

שקט השתרר לרגע. הפסקת אש מוסכמת.
‍
הגנבתי שוב מבט לעבר המייל הפתוח שלמולי- הוא היה קצר, תמציתי, ומרחק Send אחד מלמלא את תפקידו בעולם.
‍
״אהלן אורי (אורי לוין,  Founder of Waze),
אחרי שחשבנו על זה רבות, החלטנו שלא לקחת את ההצעה שלך. בכנות, פחות התחברנו לרעיון. עם זאת, אין לי ספק כי הסטארטאפ שיחליט להוביל אותו יצליח כמו שאר הסטארטאפים האחרים שהקמת.
בכבוד רב, ניר.״


אהבה למוצר שלך.
אני לא בטוח שבתור מנהל מוצר אתה באמת צריך לאהוב את המוצר שלך. אני מתכוון באמת, מבפנים.
זה נכון שאיפה שהוא אתה חייב להיות קשור אליו- להתרגש, להסתקרן, לרצות לדעת לאן תוכלו לגדול יחד, שלא נדבר על האם הוא שווה את הקרבה של שעות-לא שעות, ימים לא-ימים וסדר עדיפויות מבולגן של חיים וקריירה. 
‍
אבל כמה זה באמת מחייב?...
‍
רק שבוע אחד לפני כן -
אני דופק בדלת דירה בבניין יוקרתי בכפר סבא. הדלת נפתחת ומי שעומד מולי הוא אורי לוין. אחד היזמים היותר מוצלחים של האומה הקטנה והחצופה שלנו - Waze Feex, Moovit ועוד כמה סטארט-אפים שכבר נמכרו או ימכרו במיליארדים. 
‍
״יאללה כנס, מה אתה עומד שם?״

אני צועד פנימה לסלון רחב ומואר כשפמליית אנשים מחויטת ולא צפויה מתגלה אליי לפתע, ישובה בחצי גורן במרכז הסלון. בתאום מושלם שלא היה מבייש להקה צבעונית באירווזיון, הם מסתובבים אליי בדירוג קל ויוצרים גל מרשים שבתור אוהד הפועל חיפה אני יכול רק לחלום שיקרה ביציע הדל שלנו. 
‍
אני מתיישב בכיסא שהונח עבורי. מתארגן מעט, סמול- טוק, וכבר מתחיל להציג את הסטארט אפ הצעיר והמבטיח שלנו בעיניים בוהקות ומלאות תקווה. 

אני מדבר בהתלהבות על הפתרון שבנינו למוזיקאים צעירים, והערך האמיתי שהאמנו כי ניתן להם. השטף והאנרגיה שפרצו ממני לא הגיעו מבקיאות יוצאת דופן או ניסיון עבר, אלא ממקור אחד בלבד -  זוגיות אמיתית, חזקה ומבוססת עם המוצר שלי - אהבתי והאמנתי בו. מבפנים.
‍
״הרעיון שלכם מרשים.״ אורי התחיל לדבר, ״אבל אנחנו לא רוצים להשקיע בסטארטאפ שמתעסק במוזיקה.״ הוא השלים והנחית אותי מגובה עשרים אלף מייל למטר שבעים ושמונה שלי.

״מה שכן,״ הוא המשיך, ״התרשמנו מאוד מהדרך שעשיתם. בהחלט הוכחתם שאתם צוות מעולה שיודע ואוהב את מה שהוא עושה. וזה שווה הרבה״ 
‍
הפמליה הנאמנה מיד ליוותה אותו בהנהון תומך. הייתה לי הרגשה שהיא הייתה עושה כך גם אם היה מציע לעזוב את הכל ולהקים מדורה ופויקה באמצע הסלון. 
‍
״יש לי הצעה בשבילך.״ הוא התרומם לפתע מהכיסא והבנתי שמשהו גדול הולך להגיע. ״יש לנו רעיון אחר שאנחנו רוצים להוציא לפועל. אנחנו רוצים שאתם תובילו אותו. נתמוך בכם, נדחוף אתכם, אבל אתם הם אלו שתובילו אותו.״
‍
רעיון אחר?

בעשר דקות הבאות הוא מציג לי רעיון שקשור לאיזה שהם החזרי מס בארצות הברית. אני מקשיב בכבוד, אבל לא מצליח להימנע מהמחשבה כי כנראה זה הרעיון המשעמם ביותר ששמעתי בחיי. רק המילה מס מבהילה אותי לכשעצמה. נוסיף לכך גם מושג לועזי ארוך ומסורבל שהכריז בהתרגשות אחד מחברי בפמלייה - וכפילו הודאי של השף אהרוני - ורשמית הראש שלי הפך מ-הר געש המוכן להתפרץ בהתלהבות לבריכה רדומה בחמת גדר, עם כל הבמבה שצפה שם בכל מקום.
‍
״קח שבוע, תחשוב על הדברים ותחזיר לי תשובה.״ אורי סגר את השיחה והשאיר אותי המום.
‍
שבוע?!!!

דייט ראשון עם המוצר שלך.
אתה שומע עליו מחבר, מקבל הודעה באחת האפליקציות (אוי, האפליקציות האלו) או שזה פשוט נוחת עלייך בסלון דירת פאר בכפר סבא. לא תמיד הוא יראה הכי טוב, ישמע הכי מטריף, או יגרום לך לרצות לרדוף אחריו במלוא הכוח מהרגע הראשון. אבל צריך להיות שם משהו. זיק. והמשהו זה צריך לגרום לך לרצות לדעת יותר, להסתקרן, לפחות מספיק בשביל להתלבש יפה ולצאת לדייט השני. 
‍
אני חוזר לצוות ומציג להם את החוויה בכפר סבא as is, ועל הדרך גם מנסה לברר אם מישהו מכיר את המושג הלועזי הארור הזה שזרק עליי אהרוני.

דימה- ילד מבריק עם לב ענק שאחראי על צד ה- server- אותו הצד שמארגן את מאחורי הקלעים של הסטארטאפ שלנו- מעלה אפשרות שמדובר בסוג של ציפור. זה נפסל מיד. לא בגלל שלא האמנו או בגלל שאנשי ה- server הם לרוב אנשים מבריקים עם נגיעה של טירוף המזכירה את הילד המוזר של כל תמונת מחזור בבית ספר, אלא רק בגלל שהציפור הזו לא עזרה לנו בשום צורה להתקדם עם הבעיה באותו הרגע.
 
״מה אתה חושב, ניקח את זה?״ אני נשאל על ידי הצוות.

״אני לא יודע.״ אני עונה כשאני מזהה היטב את הזיק בעיניים שלהם, כזה שכבר רצה להזמין חולצות סטארט אפ צבעוניות עם לוגו של החזרי מס.
‍
איך לכל הרוחות בונים לוגו של סטארט-אפ להחזרי מס?!!!

נורא.

״אז זה לא יהיה המוצר הכי סקסי שתעבוד עליו בחייך, אבל זו תהיה מקפצה משוגעת!!!״ אשר המשיך וניסה להכניס בי קצת הגיון. 202 ס״מ של חוכמת גוגל, חדות של ביזנס מן, ובעיקר חברות ארוכת שנים של פיק נ רול במגרשי הכדורסל, ידעו ללמד אותי כבר כמה שיעורים בעבר, ואני הקשבתי. 

״...אתה תראה, אתה תעבוד על המוצר הזה כל כך הרבה שהעניין וההתלהבות פשוט יופיעו להם מעצמם״. 
‍
זוגיות עם מוצר.
האם נכון לקחת תפקיד של מוצר שמושך אותך פחות מבינג׳ של ״סברי מרנן״? האם חוסר עניין במוצר יכול להשתנות עם הזמן למשהו שיסחוף אותך פנימה בהתרגשות?

אולי העבודה הרבה והאינטנסיבית יחד- יום אחר יום, מיטה ליד מיטה, תיצור את הזיק בדיוק כמו  עם החברים הנצחיים מהטירונות הגולנצ׳יקית אי שם בסוף העולם? 

״אז אל תלחץ!״ 

״אני לוחץ.״ אני אומר לבסוף, החלטי ושקול. 

״ואני גם אגיד לך למה…״

״אני לא רואה אותנו קמים כל בוקר בניסיון לכבוש את עולם המס. הוא פשוט לא שלנו. הוא רחוק אלפי שנות אור מאיתנו. חצי מהאנרגיה שלנו תתמקד איך לא להירדם אחד על השני במשרד. ״

נתתי את נאום-לב-אמיץ שלי, זהה לחלוטין למה שיצא ממני במפגש הנוסף עם הצוות. ״...אנחנו אוהבים את המוצר שלנו. מבפנים. וזה מה שגורם לנו לעבוד כל כך קשה ולעשות אותו טוב. לפחות לנסות. זה לא יקרה לנו עם עולם המס״
‍
שקט נשמע בצד השני של הטלפון. 
‍
״מה קשור ״בפנים״ ועולם המס?״
‍
״בדיוק.״ אני עונה ומפיל את המיקרופון.


אשר הקשיב והשתכנע. גם הצוות הלך איתי. ואני לחצתי על ה-Send הזה. 
‍
בכל הכוח לחצתי. 

שנה לאחר מכן הסטארטאפ שבק. החלום הרטוב של דירת פאר עם סלון רחב ומואר בכפר סבא הפך למשאלות יומולדת מטרגטות את המחיר למשתכן. וכאן תם הסיפור.

אז מה נכון- לרדוף אחר מוצר ששבה אותך בניצוץ מרגש אבל עם סיכוי קטן להצליח, או לוותר על התשוקה לטובת חברה ומוצר שדוהרים להם יחד לעבר ההצלחה?

הבפנים או הבחוץ?
‍

להתרחק מהקצוות. עם כל השאר אפשר, צריך, ונכון להתמודד.

למנהל מוצר שעושה את צעדיו הראשונים, נראה שהבחוץ יכול לעבוד טוב יותר-  היכולת להתנסות, ללמוד מתודולוגיות, תהליכים, סוגי תפקידים וישיבות, כמו גם החניכה שיקבל ממוחות מנוסים ומשופשפים אומרת שזה צעד חכם. וכן, גם אם זה אומר להתעדכן כל יום בחדשות עולם המס באיזה ערוץ זדוני.
‍
לאלו עם אפשרות רחבה יותר, השאלה נהיית לקצת יותר מורכבת. האופי שלנו, האהבה שלנו, החשיבות שאנו נותנים למקום העבודה, התפקיד העתידי שנראה באופק, ולבטח הקריצה לדירת פאר בכפר סבא, כל אלו יניעו אותנו על ספקטרום לא קטן של בחוץ - בפנים עד שנמצא את האיזון הנכון שלנו להתמקם. וברוך השם, חלקנו בדואים לא קטנים בסיפור הזה.
‍
הטיפ הקטן שלי הוא להתרחק מהקצוות. עם כל השאר אפשר, צריך, ונכון להתמודד.

לסיום אגיד כי המושג הלועזי הארור הזה אכן היה סוג של ציפור. God damn אהרוני. התנצלותי הכנה לאנשי ה-Server. על הדרך אוסיף התנצלות נוספת לחבריי רואי החשבון מתמקצעי עולם המס,
‍
ויאללה, אחריי למחיר למשתכן!