ניר הלפרין

4 דקות קריאה

להתחיל להיות מנהל מוצר

להיות הפראייר שנשען על עמוד ומחכה לשחק

כולנו היינו שם. התפקיד נראה מעניין. נוצץ. משהו אומר לנו לצאת ולתפוס אותו. עכשיו! מהר! זה פשוט אנחנו- באופי, ביכולת, ברצון שלנו פשוט לקום ולעשות אותו מחר בבוקר. שטויות, אתמול בבוקר. Go! 
‍
איפה חותמים?!
‍
אני נשען על עמוד ומסתכל מהופנט על חבורת השחקנים שמשחקת בסל השכונתי. הם נראים לי גדולים יותר, קשוחים יותר, יודעים בדיוק מה הם עושים בכל מצב- מתי לזרוק, מתי למסור, מה עושים כשנתקעים בפינה עם הכדור, איך להיעזר בשחקנים אחרים, איך לתקשר איתם, איך להצליח לקלוע מבין צמד ידיים אימתניות על הפרצוף, איך לקבל החלטה תחת לחץ, איך לקחת סיכונים, איך להתגבר על קשיים. והכל מתוזמן אצלם במילי-שניות.
‍
שיט.לרגע זה נראה רחוק יותר. 
‍
המחשבה אולי זה לא היום הנכון להתחיל בו צפה ונדבקת לראש כמו כדור במכונה של הגרלת הלוטו. 
‍
איפה דוחים?

ניהול מוצר הוא לא משהו שרואים ולוקחים. לא מהדברים שלומדים טוב טוב אליהם כמו מבחן פסיכומטרי - נבחנים, ועם החותמת על התעודה רצים ותופסים אותו הכי מהר. זה משהו שגדלים אליו, לומדים אותו, ובעיקר מזהים את ההתאמה אליו תוך כדי תנועה במקום אחר לגמרי.
‍
מעטים המקרים שנפגוש מנהל מוצר שסיים זה עתה אוניברסיטה, או הגיע חסר כל ניסיון בתחומים רלבנטיים. אחת הסיבות לכך היא כי חלק מהותי בתפקיד נשען על ההיכרות עם שאר המחלקות הסובבות את המוצר- המטרות, האינטרסים, תהליכי העבודה, האתגרים ואנשי המפתח - כל אלו יהפכו בקרוב לשותפינו לפשע והתחככות בהן בטרם כניסה לתפקיד שקולה ללקלוק מלח לפני שוט של טקילה- העסק פשוט יעבור חלק יותר בגרון.
‍
תפקיד ראשון כ- Growth , Product owner, Monetization , Marketing, Project ודומים להם אולי יחטאו קצת עם הכותרת, אבל לא לגמרי. אלו יכולים להיות צעד ראשון מעולה לכיוון המטרה. כל עוד אנחנו רואים את המגדלור בצורה ברורה, מרגישים ביטחון ורצון אמיתי להגיע אליו, לשוט בעיקוף קטן על מנת לצבור עוד קצת קילומטראז׳ בים יכול להיות צעד שקול ששווה לבחון.

 ״אפשר להצטרף?״ אני זורק למבטיהם המופתעים של השחקנים במגרש. המגרש של הגדולים.
הם בוחנים, קצת מגחכים. 

״חכה קצת, נקרא לך שיהיה מקום״ 
‍
20 דקות מאוחר יותר אני מקבל את ההזדמנות. 24 דקות מאוחר יותר אני כבר זרוק מתחת לסל, נאנק מכאבים, כשאחד החבר׳ה נכנס בי בחוזקה בדרך לסל. הייתי זריז ממנו להגיע לשם, אבל הרבה פחות כשהתנגשנו בחוזקה באוויר. קצת אסיפה סביבי, קצת דרמה, קצת סדק ביד, אבל בעיקר משפט אחד שנזרק מהגדולים ומסכם את האירוע-
‍
״אולי עדיף שתשחק עם החבר׳ה ממול״
‍

״להעיף מבט על הסדקים האלו בידיים ולהעריך אותם״

להיות הפראייר מספר 1 בעולם
‍
אחד הקשיים הגדולים ביותר בהגעה לתפקיד הוא המכות שחוטפים בדרך לסל הראשון. עוד תשובה שלילית על קורות החיים, עוד אכזבה ממשהו שהרגיש קרוב כל כך ונשמט, עוד יונת דואר אלקטרוני מבורברת ובפיה מגולגלות החדשות לגביי הראיון האחרון - כלו אלו הופכים את המרדף הזה לארוך, מתיש, שוחק, ולהפיל בדרך חבר׳ה מוכשרים ושאפתניים בלי יותר מדי רגשי מצפון. 
‍
חלק מהמכות האלו מגיעות לעיתים בשל דרישות תפקיד מעט מעורפלות - עבודה מול אנשים, ניהול צוות, יכולת תעדוף, יצירתיות, פתרון בעיות -  אלו יכולות לנסוך בנו הרגשה של משהו קרוב ומבטיח בבוקר ומשהו רחוק ומאיים בערב. התוצאה של זה מזכירה את ימי העצמאות העליזים בו קצף עף לכל כיוון ובלי יותר מדי סינון מטרות. 
‍
וכשיורים הרבה, מחטיאים הרבה. ואז המכות מגיעות בקצב.

אבל לאותן מכות יש גם תפקיד חשוב בהכנה לתפקיד. פידבק והערות מהמגייסים יכולים להיות עבורנו שלטי הכוונה נוצצים לדרישות רצויות שאולי לא לקחנו בחשבון, שאלת מראיין שדחקה אותנו לפינה אמורה לשלוח אותנו מיידית לקרוא קצת חומר בנושא המפוספס, ועבודת בית שאפסנה בתוכה את נשמתנו וקיבלה פידבק כי ״לא הייתה מספיק מקצועית״ צריכה להוביל לניתוח אמיתי של הדברים לטובת עבודת הבית הבאה. 
ועל כל אלו קל לדלג בגאוותנות. 
‍
מאידך, אין זה אומר כי עלינו להיתפס בטירוף על רגלי מגייסים עבור פידבק או להזריק בוטוקס לקורות חיים אחרי כל הערה רנדומלית מחבר. הרצון ללמוד צריך להיות נחשק אבל לא מוגזם. האנרגיות צריכות להתמקד ב״מה״ של כל הערה, קוצנית ומאכזבת ככל שתהיה, ופחות ב״איך״ שנאמרה. המקצועיות שלנו בקילוף סברס תביא איתה הרבה שקט נפשי, ובעיקר תמנע מאיתנו לבזבז זמן יקר על תכנונים קפדניים של שריפת רכבי מראיינים רעי מזג. ועוד לגלות אחר כך שמזדות לא נשרפות בקלות. עזבו...כאב ראש מיותר.
‍
המרדף הזה אמור להפוך אותנו לאנשים סופר דינאמיים, חסרי חששות משינוי תדיר של קורות החיים, ושומרים מרחק ממטבעות לשון כ- ״מי שיקבל אותי, ייקח אותי איך שאני״. את אלו שווה לשמור לימים רחוקים יותר, עצובים יותר, ועם קהל פחות עוין.
‍
וכך מתפקסים.

עוד הערה, עוד נדבך שגיליתי כי חסר לי, עוד צעד, עוד סדק ביד, עוד באסה, שוב נשען על עמוד, עדכון קורות חיים, ראיון אחרון בתהליך, פראייר, אור בקצה המנהרה, סדק ביד השנייה, ראיון מעניין, שוב כמעט…
‍
ובין לבין, גם להעיף מבט על הסדקים האלו בידיים ולהעריך אותם. הם שווים המון גם בעיני הבוחנים אותנו.

שנה וחצי המשכתי לעמוד על העמוד המחורבן הזה עד שקיבלתי צ׳אנס אמיתי להיות עם הגדולים. לא הייתי שחקן טוב כמוהם, אבל היה לי את זיק החוכמה להבין שזו הדרך להגיע אליהם. אני עדיין זוכר את המשאית האנושית הזו מגישה לי את הכדור כשנפגשנו שוב אי שם בהמשך הדרך. 
‍
״תגיד, אתה לא הבחור ששברתי לו את היד?״

הייתי מאושר לראות את העייפות שלו מהמרדף האינסופי אחריי ברחבי המגרש.
‍
״תשמע... אתה לא פראייר אתה...״